לאחרונה הלכתי לראות מה כל המהומה בנושא 'וונדר וומן'. כילד לא ממש עסקתי בגיבורי על, וכשנכנסתי לתיאטרון לא היה לי מושג למה לצפות. אבל כשיצאתי החוצה הרגשתי אדם חדש לגמרי. הסרט משמש מבשר לתכנית הטלוויזיה שיצאה במקור בשנת 1975. הוא מספר את סיפורה של דיאנה, נסיכת תמיסקירה, שהתבגרו כלוחמת והבנתה מזדמנת שהיא גיבורת על.
כשעזבתי יכולתי לחסום כדורים באמותי? לא בדיוק, אבל זה הרגיש די קרוב.
כוח נשי
בראיון שנערך לאחרונה עם צוות השחקנים, גל גדות דיבר על הירי בזירת הקרב הראשונית הראשונה עם פלישת הגרמנים לראשונה. היא צפתה עם הבמאית, פאטי ג'נקינס, ביראה מוחלטת בגלל הכוח שמאחורי קבוצת הנשים הזו. גדות אפילו כינה את זה 'היסטוריה' מה שעשו ואני מסכים לחלוטין.
עַל
לראות את הכוח שיש לכל אישה מזכיר לי כמה כוח יש לי באמת. לא רק שגדות מדגימה כוח, אלא גם חבריה לקאסט. לקוני נילסן ולרובין רייט (אמה ודודתה של דיאנה, בהתאמה) יש את חלקם ההוגן ברגעים הרעים במהלך הסרט, שאמי אהבה כיוון שהם בני זמנה. לא מקובל היום שאתה רואה סרט עם מגוון כה רחב אצל נשים חזקות באותה מידה, גם פיזית וגם נפשית.
תְעוּזָה
עד שהאימונים שלה עולים בהרבה על הנשים האחרות של תימיסקירה, דיאנה לא מודעת באושר שהיא גיבורת על. כשהיא סוף סוף מגלה זאת, היא יודעת שזה תלוי בה לעצור את המלחמה בעולם החיצון.
ללא היסוס היא משאירה את כל מה שהיא יודעת מאחור כדי להגן על האנושות. החלק הכי ראוי להערצה באיך שהיא נלחמת הוא שהיא לא רואה את עצמה אמיצה. היא פשוט עושה את מה שיודע שנכון.
לראות את וונדר וומן באמת שינה את האופן שבו אני רואה את עצמי ואת היכולות שלי. היא לימדה אותי שאוכל לשים את דעתי לכל דבר ולהשיג את כל מה שאני רוצה כל עוד אני נשאר נאמן לעצמי. מאז שראיתי את הסרט הזה, אני מסוגל להתעורר כל בוקר יותר בטוח, חזק ועוצמתי מזה שהיה קודם.
