כשרוב האנשים מדמיינים את יום הולדתו ה -21 של מישהו, הם בדרך כלל מדמיינים לילה עם המון צילומים חוגגים, אינספור ובקושי ישן. לעומת זאת יום ההולדת ה -21 שלי בשנה האחרונה היה לא מעט יותר מאמץ ממה שהיית מניח.
זה התחיל בקבוצה של החברות הכי קרובות שלי (אסור להכניס בנים) בשעהאנטוליה - ללא ספק המסעדה האתנית הטובה ביותר בבלומינגטון. מילאנו את פנינו באוכל טורקי ליד שולחן בן 12 נפשות שתפס את מרבית פינת האוכל, וצחקנו והתעדכנו בערך בתחילת סמסטר האביב.
מטבע הדברים, עשינו את דרכנו החוצה לקור (קחו בחשבון שיום ההולדת שלי הוא בינואר) ללכת להרצל, כי אפילו סופת שלגים באינדיאנה לא יכולה להרחיק אותי מחרוטת וופל טרייה המציפה גלידה ביתית.
אמיליה היצ'נס
לאחר שהבטיח שאנחנו מלאים ככל האפשר מבחינה אנושית, חזרנו לדירתי כדי לצפות באחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים אני וארל והילדה הגוססת . עם לחיים מוכתמות ממסקרה רצה (חייבת להיות אטומה למים בפעם הבאה) והשעון קרוב לחצות, הגיע כמעט הזמן לצאת.
ברגע שהשעון השמיע רשמית את ה -24 בינואר, החברים שלי שעוד לא מלאו להם 21 עזבו - סליחה, חבר'ה - ושארנו יצאנו ל בר רק כמה דקות משם . אולם כשהגענו לשם הם אמרו לנו שהם הפסיקו להכניס אנשים למשך הלילה, אז ניסינו את מזלנו במרכז העיר אחד.
כאן הדברים התחילו לרדת במורד. קודם כל אחד החברים שלי (אתה יודע מי אתה) שכח את תעודת הזהות שלה, אז היא נאלצה לחזור הביתה כדי לתפוס את זה. כולנו פנינו פנימה אחרי שהסדרן בדק היטב את הרישיון שלי - כולם תמיד חושבים שאני נער , אז לא הייתי מופתע אם הוא לא היה מאמין שזה אמיתי - ותפסנו שולחן.
מכיוון שהייתי ילדת יום ההולדת, החברים שלי החליטו שעלי לשתות קודם. כמה מאיתנו פנו לבר, ואז נכנסתי למצב פאניקה. לא היה לי מושג מה להזמין, שלא לדבר על איך להזמין, אז הייתי המום לגמרי.
הסבר מהיר: לפני אותו לילה שתיתי רק כמה משקאות במהלך חיי, כולם בחברת משפחתי בשנה הקודמת. הייתי מבועת מהשתייה שגדלתי הייתי מאותן בנות חטיבת ביניים שאמרה לחברות שלה שהיא לעולם לא תתחבר אליהן אם הן שותות. זה לא היה מתוך מתחם עליונות, אלא פחד עמוק שהם יתבררו כמו בני המשפחה השונים שהייתי עדה להם נאבקים באלכוהוליזם.
מלכתחילה לתת סיכוי לשתייה היה מושג זר בעיניי. בכל פעם שניסיתי לגימות מהבירה של אבי או מהיין של אמא שלי, התכווצתי. זה מעולם לא מושך אותי כמו לעמיתים הסובבים אותי. אנשים כל הזמן אמרו לי שזה טעם נרכש, שאתרגל לזה בסופו של דבר. פשוט מעולם לא רציתי להתרגל לזה.
אלכס פרנק
הליכה לבר ביום הולדתי ה -21 - הלילה שכל סטודנט במכללה חולם עליו - החזירה את תחושות המעיים הרעות שחשתי בכל פעם שהרחתי אלכוהול על נשימתו של בן משפחה או התבוננתי במישהו שמעד סביב במסיבה שלאחר הנשף.
בניסיון הכאוטי שלי להזמין משקה, חברתי צעקה מהרעש, 'זה יום הולדתה ה -21, והיא לא יודעת מה להזמין.' הברמן הקציף את הדבר הכי בסיסי שיכולתם לחשוב עליו (וודקה, מיץ חמוציות וסודה קלאבית), החליק לי אותו וביקש חמישה דולר.
מרופט, הגשתי לו את הכסף, תפסתי את המשקה שלי ודשדשתי בחזרה לשולחן שלנו. בזמן שחבריי שוחחו ותורו לקבל משקאות, בהיתי בכוס שלפני, ולוקח ממנה רק כמה לגימות. בסופו של דבר החברים שלי התחילו לשאול אם אני בסדר, ואחד מהם הציע שנלך לשירותים כדי לדבר.
כריסטין אורסו
בשנייה שנכנסנו לשירותים פרצתי בבכי. זיכרונות של בני משפחה שיכורים עלו בחזרה במוחי, ותהיתי מדוע פתאום החלטתי להתחיל לשתות אחרי חיים שלמים שלא ראיתי סיבה לעשות זאת. מעולם לא הייתי זקוק לחומרים כלשהם כדי לבלות ולרקוד במסיבה שמעולם לא אהבתי את הרעיון להשתמש באלכוהול כדי להקהות את תחושותיי. מעולם לא רציתי לסכן את שלומי למען ההשתלבות. מעולם לא הבנתי את הערעור.
זמן קצר אחר כך, לאחר שההשתוללות והבכי שוככו, חזרנו מהשירותים. החברים שלי הציעו נחמה כשסיימו את המשקאות שלהם, אבל השארתי את שלי ללא מגע. צילמנו בתא הצילום ליד השולחן שלנו, שוחחנו עוד קצת וחזרנו הביתה. אף על פי שהלילה הסתיים בנימה חיובית יותר, עדיין בכיתי את עצמי לישון באותו לילה.
זה הרגיש בניגוד לטבעי לעשות משהו רק כדי להוכיח שאני יכול, או סתם להראות בוגרים יותר לאנשים סביבי. מתברר ששתייה אינה בשבילי, לפחות בשלב זה של חיי. אני מוצא הרבה יותר הנאה בארוחה טובה, כדור גלידה וסרט מריר ממה שאני עושה בבר מלא סטודנטים מיוזעים. זה לא אומר שאני מסתייג מההחלטה של אנשים אחרים לשתות, אבל אני עומד על הבחירה שלי להימנע אם זה מה שהכי טוב בשבילי.
למחרת (טכנית יום ההולדת שלי בפועל) נתקלתי בחברים ששאלו איך הייתה חגיגת יום ההולדת שלי. הם שאלו כמה אני צריך לשתות ואם יש לי את הלילה הכי טוב בחיי. הרגשתי חובה לומר שזה מדהים, מכיוון שזה מה שכל יום הולדת 21 אמור להיות. אבל אמרתי להם את האמת - שזה היה לילה קשה, ולא מהסיבות שהם מצפים להם.
בשאר היום היה מלא יותר מדי אוכל: בראנץ 'של פנקייק עם חברה אחת, ארוחת ערב ים תיכונית עם אחר, ועוגת קטיפה אדומה שנשלחה מאמי. כשישבתי בפיג'מה אוכלת את הקאפקייק שלי באותו לילה הבנתי שאני מאושר בדיוק כמוני וכמו שהייתי לאורך עשרים ואחת שנותיי על כדור הארץ.
אולי הייתי נהנה ממימוזה עם בראנץ ', אבל אני בסדר עם מיץ תפוזים. אולי הייתי מתענג על כוס יין אדום כשאני לומד בפירנצה בסתיו הקרוב, אבל אני מסתפק בצלחת פסטה ענקית בפני עצמה. כל מה שאני יודע זה שההחלטה לשתות או לא היא בחירה אישית, וקיבלתי את ההחלטה בזהירות רבה. בסופו של יום, עלינו לחוש את החופש להיות אנו עצמנו. הידד לזה.
